פסק-דין בתיק ע"א 2104/04

1.         לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט מאיר שנהב) מיום 10.2.04, בת"א 19468/98, שקיבל תביעה נזיקית שהגישה המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: " המערערת") נגד המשיב והמערער שכנגד (להלן: " המשיב").

הרקע

2.         המערערת, ילידת 1969, נפגעה ביום 8.7.92 בתאונת דרכים, שארעה עת שרכבה על אופנוע שנהג המשיב במהלך טיול משותף בסיני, בתחומה הריבוני של מצרים. לפני הנסיעה קשר המשיב לסבל האחורי של האופנוע את חפציהם האישיים של המערערת ושלו, ובכלל זה את שקי השינה שלהם. בית משפט קמא קבע שהתאונה נגרמה כתוצאה מנעילת גלגלו האחורי של האופנוע עקב הסתבכות של אחת מרצועות שק השינה בגלגל האחורי ובכנף, באופן שגרם לנפילת האופנוע, לחבלת המערערת ולנזק.

3.         בכתב התביעה טענה המערערת שנסיבות המקרה מעידות על רשלנות המשיב בהיותן "הדבר מדבר בעדו" ולחילופין טענה לרשלנות מצד המשיב, שלא וידא שהמטען, ובייחוד רצועותיהם של שקי השינה, מחוזקים לסבל כדבעי. הנתבע כפר באחריותו לנזק, הכחיש את רשלנותו כלפי המערערת, טען לרשלנות תורמת מצדה ולחילופין טען לשיעור הנזק. המשיב גם טען לתחולת הדין המצרי ולהתיישנות התביעה.

4.         פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בהעדר סיכומים מטעם המערערת, וזאת לאחר שהיא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת סיכומיה, אך בית המשפט דחה אותה. על כן הודיעה המערערת, ביום 9.1.04, שהיא מסכימה שיינתן פסק דין על סמך חומר הראיות שבתיק.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.         בית משפט קמא קבע שהדין החל בנסיבות העניין הוא הדין הישראלי. בעניין זה ניתנה החלטת ביניים, הקובעת שיחול הדין הישראלי (החלטת השופטת ז' אגי מיום 16.12.02 בבש"א 19468/98), ובקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו (בר"ע 1092/03) - נמחקה, כך שאין לשוב ולעסוק בשאלה שנית.

6.         בית המשפט דן בחבות המערער על פי עוולת הרשלנות, וקבע שקיימת חובת זהירות מושגית של נהג בכלי רכב כלפי נוסעיו, ושמחובת הנהג להשתמש בכלי הרכב באופן שאינו מסכן את גופם ובטיחותם של הנוסעים, לרבות נקיטת פעולות סבירות לשם הבטחת כשירות ובטיחות של כלי הרכב לפני נסיעה. עוד נקבע שקיימת חובת זהירות קונקרטית, שהופרה על-ידי המשיב; המשיב היה צריך לצפות את סוג הנזק שעלול להיגרם אם תשתחרר אחת מרצועות שק השינה ותסתבך בגלגל, כפי שאכן ארע. היה על המשיב, שנהג בכלי הרכב, לנקוט אמצעי זהירות ולוודא ששקי השינה קשורים היטב באופן שלא תשתחרר מהם רצועה, קל וחומר כשמדובר באופנוע ובנסיעה בדרכים משובשות. המשיב לא קשר את המטען כהלכה, ולכן הוא התרשל במעשיו כלפי המערערת.

7.         בית משפט קמא קבע למערערת אשם תורם בשיעור 30% בציינו שגם אם לא הוכחה טענת המשיב שהמערערת היא שקשרה את שק השינה לאופנוע, הרי שעצם נסיעתה על האופנוע בלווייתו, כחברתו לטיול, ובסמיכות פיזית למטען, מביא למסקנה שהיה עליה לגלות תשומת לב לטיב אריזת המטען; היה עליה אף לצפות את הסכנה שבהשתלשלות רצועות מהמטען והסתבכותן בגלגל האחורי ולהתריע בפני המשיב מייד עם היפרמות הרצועה והשתלשלותה לעבר הגלגל.

8.         אשר לנזק, בית המשפט סמך ידו על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קובי לידור, שקבע שלמערערת נותרה נכות צמיתה בשיעור 11% (10% בגין הפגיעה ברצועה הצולבת הקדמית בברך ימין ו-1% בגין הכריתה החלקית של הסהרון הפנימי לפי מדריך ההסתדרות הרפואית האמריקנית וסעיפים 48(2)(ב) ו-48(2)(ז)(IV) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956). בית המשפט דחה את טענות המשיב בנוגע למהימנות המערערת, שבמספר בדיקות רפואיות שעברה בסמוך לאחר התאונה טענה שפגיעתה נבעה כתוצאה מנפילה במדרגות, מבלי להזכיר את תאונת הדרכים. השופט הנכבד ציין שעדותה של המערערת לפניו עשתה עליו רושם אמין.

            בית משפט קמא העמיד את נכותה התפקודית של המערערת על 5%, כשעיקר הנכות צופה פני עתיד בקשר להחמרת מצב או מגבלות שעלולות להתפתח בעתיד עם התבגרותה. השופט ציין, שהמערערת הגזימה בתאורה את הנכות שנגרמה לה, ואת הכבדתה על תפקודה היומיומי.

9.         בית המשפט קבע שהמערערת השתהתה בהגשת התביעה באופן שפגע ביכולתו של המשיב להתגונן נגדה, כמו גם לממש את תביעתו נגד מבטחתו המצרית. התאונה התרחשה ביולי 1992; טיפולי המערערת הסתיימו בנובמבר 1993, והתביעה לעומת זאת הוגשה רק בינואר 1998. לכן קבע בית המשפט, שאין לפסוק לטובת המערערת הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שבין מועד התאונה ליום הגשת התביעה.

10.        בית המשפט פסק למערערת סך 25,000 ש"ח בגין כאב וסבל; סך 6,000 ש"ח בגין סיוע זולת בעבר; סך 25,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר; 15,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה; ו-60,000 ש"ח בגין נזק עתידי.

            לנוכח הימנעותה של המערערת מלהגיש סיכומים החליט בית משפט קמא שלא לעשות צו להוצאות לטובתה, למעט בנוגע לאגרה. כמו כן החליט בית משפט קמא להפחית את שיעור שכר טרחת בא כוחה לשיעור של 15% + מע"מ, במקום 20% כנהוג במקרים כגון דא.

הערעור

11.        המערערת משיגה על הקביעות האלה של בית משפט קמא: דחיית בקשתה להאריך מועד להגיש את סיכומיה; קביעתו בנושא האחריות ובנושא הרשלנות התורמת; קביעתו בנוגע לגובה הנזק ושיעור הנכות; שלילת ריבית והצמדה כחוק לפרקי זמן שונים; אי פסיקת הוצאות לטובתה, וכן בנוגע לשיעור שכר טרחת בא כוחה.

12.        המשיב טוען בערעור שכנגד, שהיה מקום להחיל בנסיבות העניין את הדין המצרי; שהיה על בית המשפט לדחות את גרסתה העובדתית של המערערת כיוון שמחומר הראיות עולה שהיא נפצעה כתוצאה מנפילה במדרגות; ששגה בית המשפט בקביעתו שעל נהג האופנוע מוטלת חובה לוודא קשירת המטען היטב, וכן שגה בקביעתו שהמטען נארז בצורה לא בטוחה. לטענת המשיב, רשלנותו לא הוכחה. המשיב מוסיף, שהיה על בית המשפט לחייב את המערערת ברשלנות תורמת וכי שיעור הפיצוי שפסק לה בגין פגיעה בכושר ההשתכרות הוא גבוה מדי, שכן לא הוכח שכושר עבודתה נפגע.

דיון

13.        נדון בטענות הצדדים אחת לאחת.

מהימנות גרסתה של המערערת